עבור דן הלברט, הדרך לטייקו החלה בתקופת לימודיו בקולג' - כאשר ליסה לנץ שאלה אותו אם הוא יסכים להשאיל לה את המחשב שלו. שלה התקלקל, והסיכוי היחיד שלה לעבור את פרוייקט אמצע הסימסטר, היה למצוא מישהו שישאיל לה את המחשב שלו. דן היה היחיד שהיה לה אומץ לבקש ממנו בקשה כזאת.

הבקשה הציבה את דן בפני דילמה קשה. לא היה לו שום ספק - הוא יעזור לה. רק שזה לא כל כך פשוט - אם הוא ישאיל לה את המחשב, היא עלולה לקרוא את הספרים שהוא התקין שם. מחוץ לעובדה שאתה יכול למצוא את עצמך בכלא לשנים ארוכות, על כך שאיפשרת למישהו אחר לקרוא את הספרים שמיועדים עבורך - עצם הרעיון של לחשוף את הספרים לקריאה של מישהו אחר זיעזע אותו. כמו שאר האנשים, גם הוא חונך מגיל צעיר ששיתוף אחרים בספרים שלך הוא מעשה רע, לא מוסרי - משהו שרק ”פיראטים“ עושים.

ואם ליסה תציץ בספרים, לא היה הרבה סיכוי שהסמכות להגנת תוכנה, ה- SPA, לא תתפוס אותו. בשעורי התוכנה, דן למד שכל ספר מכיל מנגנון מעקב על זכויות יוצרים, שדיווח לסמכות הרישוי המרכזית, מתי, היכן, ועל ידי מי כל ספר נקרא. (הם השתמשו בזה לאיתור עברייני קריאה, וכן ליצירת פרופיל אישי של הקוראים, שנמכר לאנשי המכירות בתחומים השונים.) בפעם הבאה שהמחשב שלו יחובר לרשת, סמכות הרישוי המרכזית תגלה את זה, והוא כבעלים של המחשב יחטוף קרוב לוודאי עונש כבד על כך שלא עשה מספיק כדי למנוע את ביצוע הפשע.

אמנם ליסה קרוב לוודאי לא התכוונה לקרוא את הספרים שלו. היא כנראה באמת רק ביקשה להשתמש במחשב כדי לסיים את פרוייקט אמצע הסימסטר שלה בזמן, אבל דן ידע שליסה הגיעה ממשפחה לא מבוססת, ושהיא בקושי יכלה להרשות לעצמה את מימון הלימודים - על אחת כמה וכמה, את מימון הקריאה. הוא ידע שהסיכוי להצליח בלימודים מבלי להשתמש בספרים, היה נמוך, ושהפיתוי של ליסה לקרוא בספריו היה גבוה. הוא הבין מצויין את המצב. גם הוא נאלץ לקחת הלוואה לצורך מימון הקריאה במאמרי מחקר. (10% מדמי הקריאה הועברו כתמלוגים לחוקרים שכתבו את המאמרים, ודן שהיה תלמיד מוכשר וששאף לקריירה אקדמית, קיווה שבעתיד, המחקרים שלו, באם יהיו אליהם מספיק הפניות, יכניסו לו מספיק כסף כדי שיוכל להחזיר את דמי ההלוואה.)

בשלב מאוחר יותר, דן ילמד שהיו זמנים שבהם כל אחד יכל לגשת לספריה ולקרוא את המאמרים האקדמיים, ואפילו ספרים, מבלי שיהיה צריך לשלם עבור קריאתם. היו זמנים שבהם אוהבי לימוד היו יושבים בספריה וקוראים אלפי עמודים, וכל זאת מבלי להזדקק למענקי ספריה ממשלתיים. אלא שהחל משנת 1990, החלו ההוצאות לאור, גם המסחריות וגם אלו שללא כוונת רווח, לגבות תשלום עבור הגישה לכתבי העת. עד לשנת 2047, כבר הפכו הספריות הציבוריות ללא יותר מאשר זכרון עמום.

היו כמובן דרכים לעקוף את מנגנון המעקב של סמכות הרישוי המרכזית, ואת ה- SPA. מיותר לציין שהן היו כמובן בלתי חוקיות. באותה כיתה יחד עם דן, למד בחור חביב בשם פרנק פרטוצ'י, שהצליח לשים את ידו ולהחזיק באופן לא חוקי ב-debugger (תוכנה לניפוי ותיקון שגיאות בתוכנות), והוא השתמש בה כדי לעקוף את מנגנון הבקרה על זכויות היוצרים, בשעה שקרא בספרים. אבל פרנק סיפר על זה ליותר מדי חברים, ובסופו של דבר אחד מהם הסגיר אותו ל- SPA בתמורה לפרס שהוצע למסגירים (סטודנטים שנקלעו לחובות כלפי ה- SPA לא תמיד עמדו בפיתוי לבגוד בחבריהם). בשנת 2047 ישב פרנק פרטוצ'י בכלא. לא על ביצוע עבריינות קריאה, אלא על כך שהחזיק ברשותו את תוכנת ה- debugger.

בהמשך, דן ילמד, שהיו זמנים שבהם כל אחד יכל להחזיק תוכנות לניפוי שגיאות, וזה היה חוקי. היו אפילו תוכנות כאלו להורדה בחינם מהרשת או בתקליטורים זולים, אבל משתמשים רגילים התחילו להשתמש בהן כדי לעקוף את מנגנון הבקרה על זכויות היוצרים, ובשלב מסויים קבע שופט, שמכיוון שהשימוש בתוכנות לצורך עקיפת מנגנון ההגנה על זכויות היוצרים, הפך להיות השימוש העיקרי בהן, יש לראות את התוכנות עצמן כבלתי חוקיות. מפתחי התוכנות נשלחו לכלא.

תוכניתנים עדיין היו זקוקים לתוכנות כאלו לצורך פיתוח תוכנות, אבל בשנת 2047, ספקיות ה- debuggers הוציאו רק עותקים ממוספרים של התוכנות ורק לגורמים מוכרים שקיבלו את האישורים המתאימים, ותחת הגבלות שימוש. דן השתמש בתוכנה כזאת בשעורי התוכנה שלו, לקולג' שלו היה רשיון להחזיק בה, אבל היא נשמרה מאחורי פיירוול מיוחד, כך שהיה ניתן להשתמש בה רק עבור שעורי התוכנה.

היה ניתן כמובן גם לעקוף את המנגנון להגנת זכויות יוצרים ע"י התקנה של ליבה חלופית של מערכת ההפעלה. דן בהמשך ילמד שבעבר היה ניתן להשיג ליבות כאלו, ואפילו מערכות הפעלה שלמות בחינם ובאופן חוקי. מערכות אלו היו קיימות וחוקיות עד לסוף המאה העשרים, אבל לא רק שמערכות ההפעלה הללו בדיוק כמו תוכנות ה- debugger הפכו כעת לבלתי חוקיות, אלא שגם אם היתה לך מערכת הפעלה כזאת, לא יכלת להתקין אותה מבלי לדעת את הקוד הסודי של חומרת המחשב שלך, ולא היה שום סיכוי שבעולם שמייקרוסופט או ה- FBI ימסרו לך את הקוד הסודי הזה.

לדן היה ברור שהוא לא יוכל סתם כך להשאיל לליסה את המחשב שלו. מצד שני, לא היה לו הלב לסרב לה. היא היתה האישה שהוא אהב, ועצם העובדה שהיא הרגישה מספיק חופשיה כדי לפנות אליו... זה היה יכול להיות גם סימן לאהבתה אליו.

דן פתר את הדילמה ע"י נקיטת צעד הרבה יותר מרחיק לכת ונועז. הוא מסר לה גם את סיסמת הזיהוי האישית שלו. עכשיו אם ליסה תקרא את ספריו, סמכות הרישוי המרכזית תראה כאילו הוא זה שקורא בהם. זה כמובן עדיין היה בגדר פשע, אבל הסיכוי להתפס היה נמוך יותר. הם היו יכולים לתפוס אותו רק אם ליסה היתה מספרת להם.

מיותר כמובן לציין, שאם בית הספר יגלה שדן מסר לליסה את הסיסמה האישית שלו, זה יהיה הסוף גם של דן וגם של ליסה כתלמידים, ללא שום קשר לשימוש שהיא עשתה בסיסמה. מדיניות בית הספר היתה שכל נסיון להתערב באמצעים שבית הספר נקט כדי לעקוב אחר השימוש של התלמידים במחשב, היה בסיס מוצדק להליך משמעתי. לא משנה מה בדיוק עשית עם המחשב, העבירה היתה על עצם העובדה שהקשיית על המערכת לבקר אותך. הם הניחו שאם עשית דבר כזה, זה בוודאי לצורך פעילות אסורה אחרת. הם לא נדרשו לברר גם מה היתה אותה פעילות.

סטודנטים לא נזרקו מבית הספר בגלל דבר כזה - לפחות לא באופן ישיר. במקום זה נחסמה מהם הגישה למחשבי בית הספר. מה שממילא היה מוביל בהכרח לכך שהם יכשלו בכל המקצועות.

דן עוד עתיד ללמוד שמדיניות בית ספרית כזאת החלה רק בשנת 1980, כאשר מספר הולך וגדל של סטודנטים באוניברסיטאות החלו להשתמש במחשבים. עד אז אוניברסיטאות נקטו בגישה שונה - הם הענישו רק במקרים שהתגלו פעילויות מזיקות. העובדה שהפעילות עלולה להיות בלתי חוקית לא היוותה באותה תקופה סיבה מספקת לענישה.

למרות הפרסים, ליסה לא דיווחה ל- SPA וגם לא לבית הספר. להיפך, העובדה שהוא הסכים לעשות עבורה את מה שעשה רק חיזקה את הקשר ביניהם, והובילה לחתונתם. היא גם גרמה להם להרהורי כפירה בכל מה שלימדו אותם כילדים על "פיראטיות", ועל עברייני קריאה. הזוג התחיל ללמוד על ההסטוריה של זכויות היוצרים, על ברה"מ ועל ההגבלות שהיו שם על העתקות, וגם על החוקה המקורית של ארה"ב. הם עברו ללונה, שם הם מצאו אנשים אחרים שכמוהם ברחו מזרועה הארוכה של ה- SPA. כשמרד Tycho החל בשנת 2062, הזכות האוניברסלית לקרוא, היתה אחת ממטרותיו.